דיקסי, יגאל אלון 120 פינת תוצרת הארץ 3, תל אביב. טל. 03-6966123. לא כשר

דיקסי הוא הסטייק האוס הראשון שנפתח בארץ. אין צורך באמת להציג את הדיקסי וסביר שרובכם מכירים את המקום. הסטייקהאוס הישראלי הראשון שנפתח ב 1993 שעליו חתום השף חיים כהן, ופתוח 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע. הקהל הצביע ברגליים ומאות אנשים נהרו לדיקסי מדי יום, בין אם זה לארוחת ערב מלאה, לארוחת בוקר, או לנשנש המבורגר צד בירה טובה אחרי בילוי לילי רווי אלכוהול. גם כיום, דיקסי מלאה

כבר כתבתי על הדיקסי בעבר ביקורת טובה. אז התמקדתי יותר באגף הבשר שהיה משובח. מה שמסביב היה לעתים גס מדי (דיקסי אף פעם לא היתה ידועה באנינות שלה), אבל הבשר היה טוב מאוד. לאחרונה חזרתי שוב לדיקסי בפעם המי יודע כמה. הפעם בחירת המנות היתה מעט שונה, כשלצד 2 מנות בשר הוזמנו 2 סלטים, תוספות שונות וגם קינוח. הבשר היה טוב, כרגיל. בשר טוב יודעים לעשות כאן. אבל רוב האוכל שמסביב היה גרוע. לא סביר, לא בינוני, לא ככה ככה. אלא גס, כבד, נטול עידון מינימלי ופשוט רע. ככל שהארוחה התקדמה, התוצאה, למרבה הצער, התבררה כעגומה יותר ויותר.

דיקסי. מקור התמונה

מנות ראשונות:

הזמנו סלט עגבניות חריף עם כוסברה בצל סגול קוביות פוקצ'ה וגבינת צאן (45 שקל). הסלט הוגש במעין ערימה של מרכיבים, כשבשכבה התחתונה היו עגבניות, מעליהן קוביות פוקצ'ה ומעליהן מעט גבינה. צורת ההגשה לא היתה אסתטית במיוחד, והיה ראוי לערבב את הסלט בצורה יותר טובה כך שכל המרכיבים יטמעו אחד בשני. ביקשנו מהמלצר צלחות אישיות ושמנו עליהם את הסלט, ערבבנו היטב והוא היה מוצלח בסך הכל .

אי אפשר שלא לציין כבר בשלב זה את השירות הבעייתי. השירות היה לא זמין בחלק גדול מהזמן ונאלצנו לנופף הרבה בידיים כדי להשיג מלצר. מעבר לזה, בעת הגשת הסלטים, קרה דבר שבעצם מספר את הסיפור של השירות. בעת הגשת הסלטים היה קנקן מים במרכז השולחן (שולחן זוגי). בדרך כלל במצב כזה, המלצר מזיז את הקנקן בעצמו או מבקש מאחד הסועדים להזיז מעט את המים. לא סיפור גדול, באמת. כאן, המלצר בחר בדרך שלישית. המלצר הניח את הצלחת ממש בקצה השולחן. הניח ונעלם מיד. כנראה היה קשה מדי להושיט את היד עוד קצת, להזיז מעט את הקנקן (או לבקש להזיז את הקנקן) ולהניח במרכז השולחן. לקחתי אני את הצלחות של הסלטים והנחתי אותן במרכז. אולי זה נשמע דבר שולי, אבל זה באמת דבר שלא נתקלתי בו באף מסעדה. זה כמו שמלצר יניח מנות עיקריות במסעדה בקצה השולחן ולא ליד הסועדים וכל אחד יקח לעצמו את המנה. התחושה שהיתה היא של זלזול. כמו התחושה שקיבלתי לגבי האוכל.

סלט קיסר דיקסי עם עגבניות שרי, קרוטונים, פרמזן וחמאת אנשובי (44 שקל) היתה מנה נוספת. הסלט היה גרוע. שימו לב תחילה לצורת הגשה. התמונה משמאל היא התמונה של הסלט מאתר דיקסי. התמונה מימין הוא הסלט שקיבלנו. כך הוא נראה לפני שנגענו. לא יאומן. 

בסלט קיסר טוב, המרכיבים מתחברים לכדי שלם הגדול מסך חלקיו. כאן, הסלט היה גרוע. החסה חסרת טעם והרוטב גס ואגרסיבי. הפרמזן הקרוטונים והעגבניות לא שינו את הרושם מהסלט העגום. זוועה. כדאי שבדיקסי ילמדו מקופי בר כיצד להכין סלט קיסר.

הסלט שקיבלנו                                                                                                       הסלט כפי שמוצג באתר דיקסי

עיקריות

ספריבס בזיגוג טריאקי עם קולסלאו (98 שקל) היתה מנה נוספת. טובה מאוד, צלעות 4 במספר הוגשו על מצע קולסלאו ובצד צ'יפס. צורת ההגשה היתה לי מוזרה. הספריבס הוגשו מעל הסלט. הספריבס היו חמים והקולסלאו קר. מדוע להגיש בשר חם על מצע סלט קר? שבאמצע זה יהיה פושר? בכל אופן, מיד הפרדתי את הבשר מהסלט ואכלתי אותו בעודו חם. הוא היה רך, ועסיסי, נטול שומן, ונשר מהעצם בקלות. זה לא הספריבס המעולים שאכלתי במיט בר, אבל זה היה בשר טוב בהחלט. מאידך, התוספות היו גרועות. הצ'יפס היה מהסוג של מקדונלד'ס, קרי קמחי ונטול פריכות וטעם וגם ספוג בשמן. וסלט הקולסלואו? כבר הבנתי שסלטים זה לא הצד החזק של הדיקסי. טעמתי ממנו והוא היה גס, אגרסיבי ומתוק מדי. רובו נשאר בצלחת. 

מנה נוספת היתה מנה חדשה בתפריט- פרגית ברביקיו ומייפל, שעועית ירוקה, בייקון, שום ויין לבן, קוביות תפו"א בחמאה שום ופטרוזיליה (75 שקל): גם כאן, נו, נחזור על זה שוב, צורת ההגשה לא היתה הצד החזק של המנה. הפרגית עצמה היתה טובה ועסיסית. הרוטב מיוחד וטעים, וטעמי המייפל היו עדינים והחמיאו לפרגית. כל המסביב היה בעייתי. השעועית הירוקה היתה סתמית. הבייקון נחתך לפרוסות קטנות מדי כך שעד שאכלנו ממנו הוא היה קר. וההום פרייז? נו, גם פה נמאס לי לחזור על עצמי שוב אבל אין ברירה- גס, כבד ומתוק עד זרא.

כמו כן הזמנו קינוח מוס שוקולד חלבה (36 שקל) שלא צולם. הקינוח היה גרוע. לא הרגשנו בטעם חלבה והשוקולד היה רע ולא טעים. כל הקינוח הרגיש כמו משהו שהוכן כלאחר יד. רובו לא נאכל. זוועה מספר 2 (לאחר הסלט קיסר).

אז מה היה לנו הפעם בדיקסי? מנה אחת טובה (סלט עגבניות וגבינה), 2 מנות גרועות (סלט קיסר וקינוח), ועוד 2 מנות עיקריות שכללו בשר טוב, אבל התוספות היו גרועות במיוחד.

ישנן ארוחות רעות וישנן ארוחות רעות. ישנן מסעדות שעושות את המקסימום ומשתמשות בחומרי גלם טובים, בטבחים מיומנים וכל מנה מקבלת את מירב תשומת הלב, אבל משהו בסוף פחות עובד. היו לי ארוחות כאלה, ומבחינתי ראוי לנהוג במתינות במקרים כאלה. ומנגד, ישנן ארוחות רעות שנובעות מזילזול, חוסר אכפתיות ותשומת לב מינימלית. הארוחה בדיקסי שייכת לסוג השני. הגסות, הרישול, הכבדות ואופן ההגשה המרושל של המנות בלטו לכל אורך הארוחה. מה קורה שם במטבח? לאף אחד לא אכפת ממה שיוצא משם? אף אחד לא מסתכל שניה לראות איך נראית המנה? ידעתי בעבר בדיקסי הרבה ארוחות שרובן היו טובות. יתכן שהסיבה להבדל נעוצה בכך שהתמקדתי יותר בחלק הטוב יותר של הדיקסי וזה הבשר, יתכן שהקדשתי פחות תשומת לב לבעיות שעלו ביתר שאת בארוחה הזאת. אולם כרגע מבחינתי, בשביל לאכול ארוחה טובה, דיקסי לא מהווה אופציה ראויה. מקסימום אולי בשביל המבורגר ושתיה. חבל.

דירוג

אוכל: 7.0

מחיר: 7.5

שירות: 6.5: רע וחובבני

אווירה ועיצוב: 8.0

לסיכום: אוכל כבד, גס ומרושל מדי. הבשר טוב אבל כל השאר הרבה פחות, כולל השירות הרע והחובבני.

ציון כולל: 7.0

חשבון

סלט קיסר: 44 שקל

סלט עגבניות וגבינה: 45 שקל

ספריבס: 98 שקל

פרגית במייפל והום פרייז: 75 שקל

קינוח מוס שוקולד חלבה: 36 שקל

סה"כ: 298 שקל

בשביל להעביר את הטעם הרע של הארוחה, קפצתי לגלידה לג'נדה ברוטשילד 45 בתל אביב.

לקחתי קופסה של גלידת אגוזים, גלידת דובדבן על בסיס שמנת ווניל עוגיות. הוניל עוגיות אמנם היה סטנדרטי, אבל האגוזים והדובדבן היו מעולים שבמעולים. בגלידת האגוזים היה טעם אגוזי עמוק ונפלא, והדובדבן היה טעים ומרענן, חף ממתיקות יתר או אנמיות כפי שקורה לעתים בטעם דובדבן. אחת הגלידות הטובות בתל אביב.

שמן מתויג בימנו כמוצר לא בריא והמילה עצמה מזוהה עם עליה במשקל אבל מסתבר שאפשר דוקא להוריד את אחוזי השומן בגוף  בצריכת שמן וגם לדאוג לבריאות.

לא, לא לרוץ ולטגן שניצל עם צ'יפס לא מדובר בשמן רגיל שניתן לקנות בכל סופר אלא בשמן בעל סגולות ותכונות ריפוי מדהימות.

רבות מדברים לאחרונה על שמן הקוקוס ושמן ההמפ אבל מבחינתי מלך השמנים הוא  הNigella sativa, קצח בשפת העם.

לא זוכרת אפילו איך גיליתי אותו או בגלל איזו תכונה שלו החלטתי להשתמש בו אבל היום אני מאוהבת בו בטירוף. ההכרות שלנו היא בסביבות 4 חודשים

בהם לגמתי ממנו כפית בבוקר וכפית בערב , לגמרי נתתי לו ספייס, לא נדנדתי לו בשאלות נו מתי? יחסינו לאן?  וכו' ואחרי חודשיים קיבלתי גמול לנאמנות העיוורת שלי. 

יום אחד פשוט הסתכלתי במראה וגיליתי שהבטן שלי איבדה הרבה מגדולתה. לא האמנתי למראה עיני, הבטן שליותה אותי שנים ושום דיאטה לא יכלה לה פשוט הצטמקה לה. 

תמיד היתי סקפטית לגבי מזונות על , ותוספי תזונה, צחקתי , זלזלתי , ניסיתי וניפגעתי (במשמעות הטובה של המילה),כי בחודשים האחרונים ניתנו לי הוכחות חותכות שזה עובד .

שמן הקצח מכיל הרבה חומצה לינולאית שעוזרת בהורדת אחוזי  השומן בגוף ובעיקר שומן בטני. לתשומת ליבם של כל הגברים מגדלי הכרס. זה לא אומר שאם ממשיכים לאכול בלי הכרה 

לפתע תהיו רזים ותורידו עשרות קילוגרמים ממשקלכם, אבל זה אומר שבאכילה לגמרי רגילה, באורח חיים שלא כולל ספורט כלשהוא תוכלו להפחית 2-3 קילוגרמים ולחוות הצרת הקפים

ללא כל מאמץ מיוחד מצידכם. מומלץ גם לשילוב בכל דיאטה לקבלת תוצאות טובות יותר.

על הבקבוק אפשר לראות שמות נוספים בהם מכנים את השמן הזה, קומין שחור ובלק סידס. 

מחלות החורף בדרך או אפילו כבר כאן וגם פה ניכנס שמן הקצח לתמונה וגורם לה להראות ורודה יותר. מאז שאני משתמשת בשמן לא חליתי, נכון שמדובר רק במספר חודשים אבל היו לי סיבות טובות להצטננות

כמו באותו יום שנרטבתי בגשם עד לשד עצמותי ובבגדים רטובים ביליתי 40 דקות במזגן של הסופר, או כשהיה לי סיכוי טוב להדבק ואפילו כשכבר התחלתי להרגיש מצוננת לקחתי כפית והכל נעלם.

גם אם לא משתמשים קבוע חשוב להחזיק בקבוק בבית לטיפול בהצטננות ושפעת, ברונכיט, אסמה, דלקת פרקים ושיעול.

בכך לא מסתכמים סגולותיו של השמן הזה, שמחזק שיער וציפורניים, מרגיע,משפר את מצב הרוח, מטפל ביתר לחץ דם,משפר את תפקוד מערכת העיכול,משכך כאבים, מטפל בבעיות עור שונות כמו אקנה, אקזמה ופסוריאזיס, מחזק את המערכת החיסונית ובעל פעילות אנטי סרטנית. 

מחירו היקר יחסית של השמן בארץ הביא אותי להזמין ולקנות אותו מחו'ל מאתר שהוא פארם אמריקאי שמתמחה בויטמינים תוספי מזון וקוסמטיקה טבעית. 

גילוי נאות: בפעם הראשונה שטעמתי אותו הייתי בטוחה שטעיתי בהזמנה והלכתי לבדוק אם לא הזמנתי בטעות שמן מכונות. למרות זאת ואל תשאלו אותי למה שמן הקצח נחשב לגורמה 

ואפשר להשתמש בו בסלט, רטבים, פסטה וכדומה.

השמן  אסור לנשים בהריון ולאפילפטיים .

קישור למוצר http://www.vitacost.com/amazing-herbs-black-seed-oil-8-fl-oz-1

קישור להרשמה לאתר שנותן קוד הנחה בסך 10 דולר לקניה ראשונה מעל 30 דולר https://goo.gl/p9lCqs

חנות ג'יימס ריצ'רדסון דיוטי פרי ומתחם האופנה בדיוטי פרי חוגגים את יום שישי השחור עם הילולת מבצעים חסרי תקדים על מחלקות הקוסמטיקה (בישום, טיפוח, איפור), האלכוהול, השוקולד והאופנה.

מבין המבצעים המובילים:

קוסמטיקה:

• בושם לגבר ARMANI CODE – EDT, 125 ML, 55 דולר בלבד! (במקום 79.90 דולר)
• מסקרה LANCOME HYPNOSE – כל הסדרה – 22 דולר בלבד! (במקום 29.90 דולר)
• לקים ESSIE / OPI – 6.90 דולר בלבד! (במקום 9.90 דולר)

אלכוהול:

• וויסקי - JOHNNIE WALKER BLUE – 1 ליטר, 149.90 דולר בלבד! (במקום 169.90 דולר)
• וודקה - GREY GOOSE – 1 ליטר, 24.90 דולר בלבד! (במקום 34.90 דולר)

שוקולד:

• שוקולד GODIVA TRUFFLE – 12 UNITS, 220 גר', 16.99 דולר בלבד! (במקום 32.90 דולר)

אופנה:

• Victoria's Secret – 10 תחתונים ב- 99.90 דולר בלבד! (זול יותר מארה"ב!)
• בקניית מגפי UGG במתחם האופנה – 40 דולר הנחה!
• 30% הנחה על מגוון פריטים בחנות האופנה! 
  לדוגמה: ג'ינסים של דיזל, FURLA, מעילים של BOSS, תיקים של מארק ג'ייקובס ועוד.

מבצעי Black Friday תקפים בחנות ג'יימס ריצ'רדסון דיוטי פרי ובמתחם האופנה בין התאריכים 18.11.2015 ועד ה- 7.12.2015

נתחיל מהסוף.

400 אלף שקלים קיבלה דנה ברגר בכדי להשתתף בצילומי הסדרה הישרדות
400 אלף פקינג שקלים לחודשיים של עבודה
נשמע טוב לא?

דנה ברגר פרצה לעולמנו בתחילת שנות ה90 עם להקת בלאגן. למרות שכמה מין השירים זכו לחשיפה נאה ( שקט, גברים מקצוענים ועוד )
הלהקה נחשבה לכישלון מסחרי בזמנו ורוב הפוקס במקום להתעסק בלהקה הופנה לזמרת הבלונדית הסקסית הצעירה, דנה ברגר.

הרבה לפני עידן האינטרנט והקלטות האלבומים בשקל היתה סצנה תל אביבית שכל רוקר מתחיל היה מת להיכנס אליה ולזכות בחשיפה נאה בתקשורות בעזרתה.
דנה ברגר נכנסה לשם די מהר, היא היתה יפה אפילו כוסית, זמרת בלונדינית עם מעיל עור שגרמה לתקשורת להתעסק יותר בדמות שהיא מאשר במוסיקה שלה.

להקת בלאגן - חוץ לארץ 92 - דנה פורצת צעירה ומוכשרת

ובכל זאת אלבום הסולו שלה נכשל והשני שלמרות קיבל כמה מילים חמות והשמעות לא הצליח להתרומם

ואז הגיע הבלתי יאמן. כמעט עשור אחרי שהתחילה להתהלך בעולם המוסיקה הוציאה דנה ברגר את אלבומה השלישי – עד הקצה – שהפך במהרה להצלחה
גדולה שהקפיצה אותה מיד לאחת הזמרות המצליחות של אותה שנה.
בעזרת הלהיטים – עד הקצה – אהבה – לומדת לעוף - יש בזה טעם האלבום נמכר בפלטינה כפולה ודנה ברגר פתחה קופות וזכתה להצלחה שזמרות
שיוצאות מכוכב נולד רק היו יכולות לחלום על עליה עם הופעות מלאות, כתבות בעיתונים והשמעות בלי סוף ברדיו.
אין ספק דנה טעמה את טעם ההצלחה אך משם קל מאד לרדת ולפעמים הירידה מהירה.

דנה ברגר - אהבה 2000 - דנה בשיאה

אלבומה הרביעי תוך כדי תנועה שיצא לאחר מכן כבר הושמע הרבה פחות ויותר גרוע ששלושת האלבומים שיצאו לאחר מכן כמעט ולא הושמעו ברדיו
וקיבלו התעלמות כמעט מוחלטת מהתקשורת וכך גם מהקהל שמזמן כבר עבר לדבר החם הבא.

דנה כבר שנים כמעט ולא פותחת קופות לסיבובי הופעות, היא עדיין ממשיכה להופיע בהופעות מכורות מראש.
כי בזכות האלבום עד הקצה המצליח הצליחה דנה לבנות לעצמה רפרטואר עם כמה להיטים שרובם הגיעו מאלבום זה

מלבד זאת התאחדה רבות עם ירמי קפלן וחמי רודנר להופעות להיטי שנות ה90 שלהם
אבל בספק עם שירים מהאלבומים האחרונים שלה נכנסים להופעות אלו.

ואז הגיעה התוכנית הישרדות ודנה קיבלה הצעה שקשה מאד לסרב לה 400 אלף שקלים לחודשיים של צילומים.
מילא אם דנה ברגר של שנות ה90 היתה מגיעה אז לפחות היינו נהנים מצילומי תחת וציצי של הזמרת הבלונדינית( סליחה בנות אבל זה חלק חשוב בסדרה זו, תלונות יש להגיש לעורכי התוכנית )  
אבל דנה של ימינו שמתקרבת ל גיל ה 50 ורחוקה שנות אור משנות השיא שלה מתורצצת על האי ולפעמים אם מעיל עור ( רוקיסטית כבר אמרתי? ) וזה קצת מביך.
ויש עוד.

נעזוב את המראה החיצוני שהזמן עשה את שלו  ( בכל זאת הם מוכרים לנו שם צעירים וצעירות ערומים לרוב ) ואת העיניין שבמשימות היא פשוט מביכה בפיזיות שלה.
ההפקה מנסה למכור אותה כרוקרית שאמורה לתת פייט לרון שובל הזמר המזרחי ושוב מעלה על הפרק את מלחמת הרוק במזרחי, מלחמה שמתה ממזמן וכמה חבל שאנשים
זולים מנסים למכור אותה שוב. כי אם כבר רוק אז למה ברגר? כי לפני 20 שנה היא ניגנה רוק? הלווו כבר יותר מעשור שהיא אמאלה שעושה מוסיקה נעימה ומלטפת לאוזן, מה לזה ומה לרוק?

וזה לא הכל, גם זרקו לה גיטרה לידיים שבה מול המצלמות כתבה שיר שהוא קצת מביך בטקסט ובמנגינה שלו דבר שאולי גם מסביר מדוע הצלחה מסחרית לא היו לאלבומיה האחרונים...

ולכן לדעתי בזמן שההפקה עשתה את אחת הטעיות שלה דנה עשתה עסקה לא רעה.
התשלום מצויין, וכמו כן החשיפה הזו לא יכולה להזיק לה בשלב זה של הקריירה אלא רק לתת לה חשיפה נוספת לקהל צעיר שלא חווה את שנות ה90 ואולי יגלה את ברגר מחדש.

ולרגע אחד שלא תבינו אותי לא נכון.
אין לי שום דבר נגד גברת ברגר.
ההפך הוא הנכון.

אלבומה עד הקצה נחשב בעיני לאחד מהאלבומים הנשיים היפים ששמעתי ויש לה לא מעט שירים מצויינים שמסתתרים באלבומיה השונים שהתקשורת ממזמן פספסה דבר שגם גרם לקהל לפספס וכמה חבל שכך.
אני מאחל לדנה היקרה רק טוב ומוסיקה טובה ואולי אחרי 8 אלבומים וכל מיני פרויקטים שונים הגיע הזמן שהיא תוציא דיסק אוסף טוב בכדי להזכיר לקהל איזו מוסיקה נפלאה היא יכולה ליצור לפעמים
שמגיע לה ובטח לנו.

דנה ברגר מתנות של זמן 2014 - מתוך אלבום שפוספס בעל הפקה מדהימה של יוסי פיין

פרסומות 

אבוי לדנה ברגר, רגע אחרי שמושיק, חברה לאי, אוחסן באזור הזומבים והיא נאלצה להתמודד לבדה מול רון שובל, היא מצאה את עצמה מושלכת לשבט שכל כולו "רון שובלים" עצלנים שלא עושים דבר מלבד להתלונן. היא נאלצה לישון מתחת למחסה ברזנט רעוע ולא מספק, לאכול את האוכל הכי בסיסי (אם בכלל) והכי נורא - לשרוד את כל זה ללא גיטרה. מה עושה בחורה שכל הטוב בעולמה נלקח ממנה במכה? יצאנו לדרך.

מושיק גלאמין - במקומו הייתי מנגן להם את "אני גיטרה".

לא מחפשים פרצות

משימת הפרס(ומת) הפעם דרשה מחברי השבט צריכים למקם לוחות עץ במים כדי להעביר שני חברי שבט אחרים ממגדל אחד למגדל אחר. לאחר מכן כל חברי השבט היו צריכים לעלות על המגדל האחרון ולהחזיק שם מעמד 5 שניות שלמות. כל זה בעבור הזכות לקבל מיטה אחת בשביל שבט שלם - או במילים אחרות בעבור הזכות ליצור ויכוחים בשבט באשר למי יזכה להשתמש במיטה. 

לשני השבטים היתה דרך עבודה זהה - הם בחרו את המתמודדות הקלילות ביותר להיות אלו שהולכות על הקרשים (דנה וג'ני מקויופה, רוסלנה ולירון מהוראקן). המתמודדים האחרים מיקמו את הקרשים כך שה"צועדות" יוכלו לעלות עליהן ובכל פעם הצועדות עברו קרש והמתמודדים האחרים הביאו את הקרש השני קדימה בשביל שהן תוכלנה להתקדם. בעוד שבט קויופה בחרו להעביר את המתמודדות אחת אחת, בשבט הוראקן ניסו להעביר אותן שתיים ביחד. הנסיון נכשל כאשר שתי הבנות של הוראקן נפלו למים, אבל הוראקן לא ויתרו וניצלו את האיטיות של דנה ברגר בשביל לצמצם פערים. בסופו של דבר הוראקן הצליחו לנצח  את המשימה בהפרש של שתי שניות בלבד - כבוד.

עם זאת, יש לי תהיה קלה בנוגע למשימה. כאשר שמעתי בהתחלה את גיא מקריא את ההוראות אני ציפיתי שכל בחורה תעלה על אחד הקרשים וששני מתמודדים אחרים פשוט יסחבו אותה אל המגדל הבא. יש לי זכרון עמום של משימה דומה בהישרדות ארה"ב שבה אחד השבטים אכן השתמש בטקטיקה הזאת וניצח בקלות. עברתי שוב על הוראות שהקריא זוארץ בתחילת המשימה ולדעתי לא היה שם איסור על להשתמש בשיטה הזאת. חושבים אחרת?

מורידים את דנה נמוך

זה לא באמת היה משא ומתן - זו היתה החלפת שבויים. אבל מעבר לזה זה היה המקום שבו ליסה זכתה לרייר על רון אלוף והיא ניצלה כל שניה ושניה מזה. "כמה הוא חתיך" היא נאנחה, "כמו השמיים הוא יפה, והעיניים שלו, אני נמס..." היא המשיכה ומיד מזגה לו לשתות. מזל שהיו שם מצלמות, אחרת לכו תגעו מה היא היתה שמה לו בדרינק. ועוד לא הגעתי בכלל לגניחות ההנאה המוגזמות משהו כשהיא טעמה מהאננס...

אבל פלירטוטים הצידה, ליסה רצתה לפתוח את התיבה ורון אלוף רצה לעשות משא ומתן. היא תהתה האם הוא לא אוהב הפתעות והוא ענה שבחיים הוא אוהב ללכת על בטוח. אז היא הסכימה למשא ומתן והם גילו - הפתעה. במקום לדון על חפצים, הם דנים על החלפת מתמודדים בין השבטים.  רון הפך את שעון החול (למרות שלא הובהר מה יקרה אם הם לא יגיעו להסכמה בזמן המוקצב) והדיון החל.

כמו שכתבתי, זה לא היה משא ומתן כי לא היתה באמת אופציה שלא יוחלפו מתמודדים. גם לאף צד לא באמת היתה אופציה לומר לצד השני "לא, אני רוצה שתביאו לי את X ולא את Y" - זה לא היה מתקבל טוב לא מול הנושא ונותן השני ולא מול השבטים עצמם. האפשרות היחידה שלהם היתה להיפטר, כל אחד, מהמתמודד הכי פחות מקושר בשבט. במקרה של קויופה זו היתה דנה ובמקרה של הוראקן זו היתה הודא. כל העמדת הפנים של ה"מכירה" של המתמודדות הנבחרות והאדרת התכונות שלהן היתה מיותרת ונועדה רק לשרת את המצלמות.

כשליסה סיפרה את החדשות להוראקן הודא "הופתעה" ונפגעה (יותר מזה שהם התלהבו שדנה מגיעה מאשר מזה שלא כאב להם שהיא עוזבת). "אנשים עכשיו חושפים את הפרצוף האמיתי שלהם" היא אמרה למצלמות כאילו אנשים לא אמרו לה מול הפנים שהיא לא מתחברת לאף אחד ושהיא לא מנסה. 

כשרון אלוף סיפר את החדשות לקויופה, דנה גם נפגעה, אבל אז רון אלוף אמר שזה היה קשה לו והתחיל לבכות ומפה לשם דנה מצאה את עצמה מנחמת אותו שהכל בסדר. לפחות היתה את ג'ני שיודעת לזהות דמעות תנין כשהיא רואה כאלה.

כשהודא הגיעה לקויופה היא התקבלה בסבר פנים יפות, בחיבוקים והיא הרגישה שהיא מצאה את מקומה. אני לא יודע אם זה אכן יהיה כך לאורך זמן. ההימור שלי הוא שהודא היא מסוג האנשים שלא באמת מתחבר לאחרים  וגם בקויופה היא תמצא את עצמה לבד לאחר זמן מה. כרגע היא עדיין בתהליך הסתגלות עוד לפני שהיא התחילה למצוא פגמים בכולם כמו שעשתה בהוראקן.

כשדנה הגיעה להוראקן כולם היו במיטה והקדישו לה שיר שלה, אבל אף אחד לא קם אליה ולא עזר לה להסתדר בשבט החדש. לפחות מכאן אפשר רק לעלות.

ליסה ורון - חווים תענוגות בבקתה מבודדת

רון שובל זורק לשלוש

משימת החסינות היתה משימת כדורסל, אבל עם כמה הבדלים משמעותיים. המגרש היה בעצם אזור של מים שבו היו שני סלים לכל שבט. בכל סיבוב 3 מתמודדים מכל שבט ניסו לקלוע את הכדור לאחד מהסלים של השבט היריב.  הקאץ' היה  - מי שמחזיק בכדור לא יכול לזוז כך שהדרך היחידה להעביר כדור זה במסירות. וכמובן שכמו תמיד, מותר לדחוף, לחטוף, להפיל למים. למען האמת הדבר היחיד שאסור היה לעשות שם זה להטביע (אחחח... איזה משחק מילים ).

לכאורה, המשחק היה תפור על אמסלם והנצחון של הוראקן נראה כמעט וודאי. ואכן, במשחקון הראשון אמסלם הצליח לחסום לא מעט נסיונות של קויופה לקלוע ואף הצליח להעביר את הכדור ללירון שקלעה את הנקודה הראשונה והעלתה את הוראקן לייתרון. אבל בשני המשחקונים הבאים אמסלם לא שיחק וקויופה הצליחו לנצח בהם. בראשון מביניהם רון שובל קלע את סל הנצחון ובשני, שהיה משחק בנות, טיטי היתה זו שקלעה (חשוב לציין גם שבשם הנקמה, הודא פיזזה על המגרש עם אנרגיה שלא ראינו כמותה אצלה עד היום). במשחקון האחרון אמסלם הפסיד מול רון שובל שהצליח להטעות אותו, להתחמק  מההפלה שלו ולזרוק את הכדור לכוכבי שקלע והביא לקויופה את הנצחון.

על בן זומבי ואבא עתידי?

בן יהב, הזומבי של שבט הוראקן סוף סוף יצא מהכלא שלו  ונדרש לבחור חבר שבט להתמודד מולו ואולי גם לקחת את הקול שלו. מה עושה בן יהב? בוחר את אחת הבחורות מתוך תקווה שתהיה משימה פיזית המבוססת על כוח או משקל (כמו שהיה עם רון שובל ומיטל דוהן)? חס וחלילה. במקום זה הוא בוחר להתמודד מול חבר השבט ש"בגד" בו ושככל הנראה טוב ממנו גם מבחינה שכלית וגם מבחינה פיזית. ואולי הוא בחר בעומר בגלל שהוא רצה לעוף משם אחרי שהוא נכלא כ 7 ימים בכלא ללא מחסה (ע"פ התביעה שלו עשו לו שם את המוות).

לשמחתו (או לצערו) של בן יהב המשימה  היא משימה כשרון שאינה דורשת יותר מדי כוח או שכל מה שאומר שהסיכוי שלו לנצח גדלו משמעותית. עומר ובן יהב התבקשו להחליק דיסקית על מפה מתוך מטרה להביא אותה הכי קרוב לנקודה מוגדרת. מי שהכי קרוב מקבל נקודה והראשון שמגיע ל 5 נקודות מנצח. לצערו (או לשמחתו) של בן יהב הוא הצליח לפספס גם את ההזדמנות הזאת ועומר ניצח אותו 5:1.

כנאום פרידה בן יהב סיפר לכולם בדמעות שהוא הגיע להישרדות וקיווה לזכות כדי להשתמש בכוח של הזכיה ולהיות אבא. את הקשר לא ממש הבנתי. אולי בגלל שעם כוח גדול מגיע אחריות גדולה? אולי הוא מתכוון שכשהוא יהיה "סלב" אנשים יזרקו עליו תינוקות? אולי כהרגלו אומר דברים לא קשורים בלי לחשוב עליהם? ואולי, רק אולי, הוא מדבר על הכסף של הזכיה (ולא על הכוח) ועל העלות הגבוהה של הליך פונדקאות בארץ ובעולם.

כך או כך, אני מאחל לבן יהב בהצלחה בדרך להיות אבא, ואני שמח שהדרך הזאת לא תופיע על מסך הטלוויזיה שלי כי... די נמאס לי ממנו. ומילה קטנה ל"רשת", אנא מכם, אני יודע שאתם אוהבים לצלם אנשים מתקלחים בוילת המודחים... תחסכו מאיתנו הפעם.

בן יהב נבט - רק בלי סצנות מקלחת

בקטנה

- במשימת הכדורסל התבקשו המתמודדים לצבוע את הגוף שלהם באמצעות צבעי גוף. אמסלם כתב על הגוף את המספר 8, טילטיל כתב את השמות של ילדיו ואשתו, רון שובל כתב את הטלפון להופעות ורוסלנה עשתה כמו טילטיל וכתבה על הגוף "יאן ואייל גולן" - שוט! (מספר שוטים מתחילת העונה - 13 ויש לי תחושה שפספסתי כמה).

- אני זוכר שכשהישרדות היתה בערוץ 10, בכל פעם שהיתה פרסומת בוטה כחלק מהתוכן, כמו שהיו בתוכניות האחרונות, הרשות השניה היתה עושה קולות של מתעניינת וקונסת בלי הבחנה. משום עכשיו לא שומעים מהם כלום. בחייאת, זה הגיע למצב שבו שומעים ברקע את אחת המתמודדות אומרת "תודה *שם המותג*" כשברור שזה הוכנס מאוחר יותר בעריכה. 

- שושן באופן חוזר ונשנה משכנע אנשים ללכת במקומו לבקתת המשא ומתן. ממה הוא חושש כל כך? אם הוא מצליח לשכנע אותם כל כך בקלות ללכת במקומו, אז הוא יצליח לשכנע אותם שכל מה שהוא יעשה שם זה הכי טוב שאפשר היה להשיג.

- דנה והודא מוגנות מהדחה בגלל המעבר. רק בשביל זה היה שווה כל הקטע של החלפת השבטים. ואנשים מתלוננים בפורומים על התערבות הפקה בעוד 3... 2... 1...

שווה ציטוט

"כוחות האופל השתלטו על השבט"
דנה ברגר בתפקיד יודה

"היא נתנה לי חיוך, אני נתתי לה חיוך, הולך להיות מעניין בבקתת ההתדיינות"
רון אלוף התבלבל בין האות ת' ל-ז' במילה האחרונה.

"את אבן אש", "אתה אבן דרך"
מושיק ודנה נותנים מטאפורות מעולם הסלעים (הבא בתור היה צריך להיות רון שובל כ-"אבן נגף" ואח"כ טיטי כ-"אבן חן").

"דנה לא ישנה ככה מהיום שהיא הגיעה"
אמסלם צודק, אבל לא באופן שהוא חושב.

"לירון זה הוכחה שיש פוקסים בחיים"
עומר - מפרגן

"גם ברווז עיוור לפעמים תופס גרגיר"
אמסלם על רון שובל רגע לפני שרון משפיט אותו בהטעיה שמעיפה אותו למים

דנה ברגר - אבן אש

ולסיום סיומת

מה שהראו לנו מהפרק הבא מנסה לרמוז לנו שטילטיל עומד להיות על הגריל. אני מניח שזה אומר שהוא ישרדו ובכלל יעמידו להדחה מישהו אחר - אני מהמר על ליסה.

אני והתיק שלי

יצאתי מהבית הבוקר להיפגש עם חברה,

ישבנו בכיף בבית קפה כשעה ,

יצאנו עשינו סיבוב ,קניתי כמה דברים

ובשעה 12 וחצי חזרתי הביתה עם שקיות כבדות שלא כהרגלי..

אני עולה ומגלה שאין לי מפתח לבית.

התקשרתי לבעלי ,אמר שיגיע תוך עשר דקות

בנתיים,  התישבתי על המדרגות ליד הדלת שמתי המצרכים לידי  

הורדתי התיק והנחתי בצד שני וחיכיתי

.בעלי הגיע הרמתי השקיות ונכנסתי הביתה

התיק נשכח לגמרי.

הכנתי צהרים, אכלנו והלכנו לנוח,

בשעה שלוש וחצי אני יוצאת לאחר שתית קפה בנחת

 מהבית בדרך לבריכה כהרגלי ואני רואה את התיק שלי מונח על המדרגות.

לא הבנתי מה הוא עושה שם,

אוי, מה השארתי אותו שם כל הזמן ולא הרגשתי?

ישר בדקתי כרטיסי אשראי וכסף-הכל במקום, איש לא נגע בתיק.

רק לחשוב על לבטל ולחדש הכל עשה לי רע,

הרגשתי שנעשה לי נס חנוכה מוקדם

.

אילה

אירוע השופינג המקוון של גוגל "Shopping IL" חוזר לשנה שניה של חגיגת קניות ומכירות וכולם נהנים – צרכנים ועסקים כאחד.
רוצים לדעת מאיפה הכל התחיל? מה זה אומר ואיך לוקחים בזה חלק? ובכן עבדכם הנאמן בירר זאת בשבילכם

איך הכל התחיל?

בעיניי Cyber Monday הוא אחת ההברקות השיווקיות הטובות של עידן האינטרנט ודווקא עוד בהתחלה. הכל התחיל כשהובן פוטנציאל המכירות המקוון בקרב האמריקאים המאוכזבים
שלא הצליחו לקנות את כל מה שהם רצו במכירות ה- Black Friday המפורסמות הנערכות באופן קבוע ביום שישי שאחרי חג ההודיה ומסמנות את תחילת קדחת הקניות לקראת חג המולד.
הטירוף האמריקאי במכירות האלה מגיע לשיאו וכבר היו מי שהקריבו את חייהם למפעל המסחרי, שלא לדבר העדרים שהופכים עצמם להומלסים ללילה אחד רק כדי להיות הראשונים להיכנס בשערי החנויות,
שאגב נפתחות באותו יום יותר מוקדם - הרבה יותר מוקדם. ההבנה שהכסף נמצא שם גם אחרי Black Friday ורק מחכה שיבזבזו אותו, הביא למיסודו של הCyber Monday -
יום מכירות מקוון שהוא כולו חג לצרכן האמריקאי. הרעיון מאוד הצליח והביקוש עולה בהתמדה משנה לשנה, מסתבר שבשביל הקונה האמריקאי הממוצע להגיע ביום שני לעבודה ולפצוח במסע קניות אונליין זה טרנד שלא יחלוף.

ומה לגבי הצרכן הישראלי?

במשך שנים קיטרתי שאין כזו תודעת מכירות שמשולבת גם בקהל צרכנים אינפורמטיבי שמחכים למבצעים על מנת לעשות עוד וי ברשימת המשאלות. בעברית של פולני אני כמובן קורא להם "אלה שיודעים לדחות סיפוקים",
אבל תכל'ס הם מבינים את העניין. מזל שיש לצידי את הזוגית, שתחיה, שעוצרת אותי ולפעמים היא לא צריכה יותר ממבט. קניה נכונה והשימוש במבצעי מכירות כאלה הם מסימניה של צרכנות נבונה ומודעת.
נכון שכל מטרת הסייל המטורף הזה היא מסחרית, אבל אם אתה כצרכן יכול לנצל את זה לטובתך אז למה לא? להפך, אם נצמדים לרשימה, אם יודעים בדיוק מה רוצים, זה בכלל ניהול פיננסי נכון שמאפשר הוזלה משמעותית
בין אם במוצרי אלקטרוניקה, בגדים, קוסמטיקה או כל מוצר אחר אותו היינו קונים ממילא. זו סיטואציה שכולם נהנים ממנה - העסקים מחסלים מלאים מיותרים ומשפרים רווחים והצרכנים נהנים ממחירים אטרקטיביים ונוחות הקנייה מהבית.

הצרכן הישראלי אמנם מצליח להנות מהמכירות המקוונות האמריקאיות אך זו הצלחה בערבון מוגבל ויש מספר משוכות שצריך לעבור, מרבית האתרים מוכרים רק בתוך ארה"ב ודורשים כתובת אמריקאית ושצריך לחשב מיסים, גם אמריקאיים וגם ישראלים,
עלות משלוח לישראל ,תפקוד הדואר בישראל ועוד ועוד. מה שאומר שלא תמיד זה רווחי או נוח. הצלחת המכירות המקוונת לא נעלמה גם מעיניהם של אתרים סיניים שלא איחרו עם התשובה שלהם –
"יום הרווקים" שיתקיים ב- 11.11 ואף הציעו הטבות גדולות יותר מאלו של ארה"ב לצרכן הישראלי לפחות ברמת המיסים והמשלוחים. וכך הפך נובמבר לחודש המכירות הבינלאומי, אבל בישראל? שקט.
זה כבר היה יותר ממתסכל, הצרכן הישראלי גילה את יתרונות הקניה ברשת, אבל לחברות ולעסקים בשוק הישראלי לקח זמן להבין שמכירות מקוונות זו מגמה חשובה שהולכת ומתרחבת המצריכה תשובה.

המהפכה מגיעה לישראל

זה היה ברור שזה עניין של זמן ולמען האמת מעולם לא אבדה תקוותי, הנתונים פעלו לטובתי. מחקרים הוכיחו שכ- 57% מהצרכנים משתמשים באינטרנט ככלי אם להשוואה כשהם מחפשים מוצרים,
בין אם למידע ואם לקניה. לכן ההכרזה של גוגל בשנה שעברה על Shopping IL - הפנינג קניות מקוון ישראלי, היתה אירוע משמח, מבחינתי. האירוע כמובן הצליח בענק וכלל מכירות של כ- 20 מיליון שקלים,
הוא גם סלל את הדרך לקיומו של הפרוייקט גם השנה, אלא שהפעם הוא גדול בהרבה ויותר מ- 300 בתי עסק הצטרפו למיזם, יותר מפי שניים ממספר המשתתפים בשנה שעברה.
מה שמגדיל את ההיצע לצרכן במחירים אטרקטיביים במיוחד יחד עם חוויות קניות נוחה ורגועה ועוד מבלי לדבר על מודעות הקניה כחול-לבן ברשת מה שפועל לטובת הכלכלה הישראלית.

אז מה זה Shopping IL?

48 שעות (11-12.11) של מכירות מקוונות במאות בתי עסק ישראלים, הגולש הישראלי יכול להגיע אל כולם דרך אתר המיזם הרשמי המפנה אל כל בתי העסק לפי קטגוריית פעילות.
לא ניתן לראות את כל היקף המבצעים באתר האירוע, לכן מומלץ להיכנס לכל אתר בית עסק בנפרד כדי לראות את מגוון הפריטים המשתתפים במבצע של בית העסק הספציפי,
לדוגמא באתר "באליגם" פתחו עמוד מיוחד לכבוד האירוע, כאשר בהזנקת האירוע יפורסמו בו כל פרטי המבצעים המיוחדים שלהם לרגל האירוע ואפשר למצוא עוד הרבה בתי עסק אחרים דרך האתר. כך גם למשל באתר רשת "באג" תוכלו למצוא מוצרים המשתתפים במבצע, במגוון רחב יותר.
הפרויקט נועד לחשוף את קהל הצרכנים ברשת למגוון עסקים ישראלים ולהגביר את נראות בתי העסק המקוונים בארץ. אבל לא פחות מזה, הפרויקט מהווה הזדמנות מצוינת לקניה מושכלת, הנעשית בהתאם לצרכים וליכולת הכלכלית של הצרכן,
והוא משלב מחירים אטרקטיביים, חווית קניות מהנה שלא מצריכה יציאה מהבית ונוחה לצרכן כמו גם לבתי העסק.

אז מה השורה התחתונה? הנה ההזדמנות שלנו להיות צרכנים נבונים, להנות מהנחות ולקבע מציאות בשטח – הצרכן הישראלי יודע מה הוא רוצה ולמציאות הזו
בתי העסק צריכים להתאים ויפה שעה אחת קודם, מהצד השני זו ההזדמנות לחשוף לצרכן הישראלי את הסקאלה הרחבה שכבר קיימת בזירת הקניות המקוונת הישראלית.
האירוע  השנה יהיה רחב יותר ובצדק, והרווחים צפויים לעבור את רף ה- 30 מיליון שקלים. אז שיהיה לכולנו חג קניות שמח, ותזכרו לקנות חכם ולא להיסחף.

 ואם כל זה לא שכנע אתכם שכדאי לקחת חלק בכל הטירוף הזה, אז לפחות תהנו מהקליפ הקורע שגוגל הכינו לכם לכבוד היום

על מה את חולמת ילדה

מה מתרוצץ לך בראש במחשבות

למי את מתגעגעת?

את מי את שונאת?

ילדה עם חלומות בעננים

האם המשכת לשיר לכוכבים?

ילדה עצובה

הינה עוד דמעה

חלומות הם כמו סכינים

את חותכת בבשר הטרי

אין עוד תקווה

האם זה הסוף לאהבה?

כוכבים מנצנצים

את שומרת תקוות בקופסא

שלא יגמר

שלא ישאר

אל תדאגי ילדה קטנה

אבא יבוא והכול יסתדר

על מה את חולמת?

על מה שוב בוכה...

רע לי. פשוט ככה. אני אוספת בחלומות סיוטים. חולמות על אהבה ישנה שגרמה לי לבגוד במשפחתי, כבר לא מזהה את הבית שאני חיה בו.

אחי חייב לצאת לחפש עבודה כי יש המון חובות ואין כסף לשתיה. אני מוכרחת לעשות סידורים שאני לא רוצה העיקר כדי לחזור למיטה אהובתי.

וגם בחלומות אין לי מנוחה.

כולם מרשים לעצמם לצאת עלי ביציאות ובהאשמות שלא באשמתי בכלל. ואני סופגת ולא עונה. ואז הכול מתפרץ בבכי והדיכאון נופל על אחי.

אבא בטח מתבייש בי. אני כול כך רוצה חיים רגילים כול כך רוצה.  מרגישה כאילו נשאבת ממני התקווה והכוח שלי מידלדל.

רוצים לדעת באיזה מוצרים מדובר?

היכנסו לקישור.

תיהנו!

http://www.matanotplus.com/?p=3487

מאה עשרים ותשעה. זהו המספר, בפעם האחרונה שבדקתי, של ההרוגים בפיגועים הנוראיים שהתרחשו בפריז ביום שישי האחרון. אומרים שזו המתקפה הגדולה ביותר על צרפת מאז מלחמת העולם השנייה. מאה עשרים ותשעה בני אדם חפים מפשע איבדו את חייהם בערב אחד. זה כמעט כמו מספר כלל ההרוגים בפיגועים בישראל בשבע השנים שבין 2008-2014, כולל.

העולם הזדעזע, ובצדק - אלו דברים מזעזעים. רבים בפייסבוק בחרו לתמוך בעם הצרפתי בשעה קשה זו במחווה קטנה. הם הוסיפו לתמונת הפרופיל שלהם את צבעי הדגל הצרפתי. זה לא ישנה יותר מדי, כנראה. זה דורש רק קליק קטן אחד ולא יותר מדי חשיבה. אבל זה משהו. זו דרך להראות שגם לנו אכפת, שגם אנחנו עומדים נחושים מול מעשים נוראיים של אלימות עיוורת שכזו. בלי קשר לדת גזע ולאום – אמריקאים, גרמנים, יפנים, פולנים, קנדים, אוסטרלים וגם ישראלים.

כן, בוודאי שגם ישראלים! מי כמונו יודע, הרי,  איך זה להתמודד עם חיים בצל הטרור. מי כמונו צריך להתמודד ולנסות לקיים אורח חיים מערבי ודמוקרטי ובו זמנית להילחם בלי הפסקה על זכותו הבסיסית לחיות בבטחה? אנחנו צריכים להיות הראשונים שעומדים לצד הצרפתים, הלא כן?

ובכן, מסתבר שרבים לא חושבים ככה. התגובה הראשונה של רבים ברשת החברתית הייתה דווקא משהו בסגנון של: "כולכם בפייסבוק עוסקים בפיגועים בצרפת, אבל אנחנו פה סובלים כל יום ולאף אחד לא אכפת!" ... וכשאני אומר "רבים," אני מתכוון לכך. הקיר שלי פשוט מוצף במגוון הערות בסגנון.  

מאה עשרים ותשעה בני אדם נהרגו בערב אחד. שש שנים של טרור בישראל מרוכזות לכמה שעות נוראות. אני ממש לא מתכוון לזלזל במצב הנורא שאנחנו חיים בו – אבל הדבר הכי נכון בעיניכם לעשות הוא לשלוף סטטוסים שבוכים על כמה שאנחנו יותר מסכנים ולמה העולם אוהב אותנו פחות? זה באמת נראה לכם כל כך נורא לעצור לכמה רגעים ולהראות סולידריות גם למישהו אחר? כנראה שכן.

ניסיתי לחשוב למה המצב הוא כזה אתמול בזמן שנהגתי אל הפגנת המחאה על אישור מתווה הגז. ככל שחשבתי על זה הגעתי למסקנה שיש כאלו שמנסים לשכנע אותנו שאנחנו שהדבר הכי פטריוטי בעולם הוא להדגיש כמה שאנחנו מסכנים, חלשים וחסרי עונים מול המצב. קורבנות, אם תרצו. זה כאילו כדי להיות ציוני אמתי אתה צריך להבין שאנחנו המדינה הכי מסכנה בעולם. הקורבן חסר האונים של מתקפות אלימות מצד אחד, והכפשה מצד שני. שלא משנה מה נעשה, אנחנו נמשיך להיות קורבן כזה כי כולם שונאים אותנו. הערבים רוצים רק להרוג אותנו, והעולם רוצה רק לומר כמה הערבים צודקים. כי כולם אנטישמייים ושונאי ישראל. ציוניות אמתית, לפי גורמים מסוימים, היא ההכרה בכך.

יש כאלו שאף רוצים להעלות את הקוֹרבנוּת לרמת גבורה. הם יהללו לא פעם את הנרצחים בפיגועים, הרבה יותר מאשר אנשי מד"א ועוברי אורח שהצילו את הפצועים. הם מהללים חיילים יותר מאשר כשהם עומדים בגאווה על המשמר. הלא הם כבר לא "דוד גיבור אשר על המשמרת," אלא ה-"ילדים של כולנו," כאילו הם אלו שצריכים הגנה מאתנו. יש כאלו שמעדיפים ללכת ולתת נאומים על בימת האו"מ, באוהלי מחאה ועל גלי הרדיו שבהם הם רק אומרים כמה המצב נורא – אבל לא להציע שום פתרון מעשי שישנה את המצב הזה. כל אחד שמציע ביקורת או קורא לשינוי, לעומת זאת, מתויג מיד כ-"חולמני" ו-"תמים" במקרה הטוב, או כבוגד במקרה הרע יותר.

ואני חושד שיש כאלו שהחשיבה הזאת מאוד נוחה להם. סמואל ג'ונסון אמר ש-"הפטריוטיות היא מפלטו האחרון של הנבל." ובכן, אם פטריוטיות היא הכרה בכך שאנחנו תמיד הקורבן ואין מה לעשות עם זה – אז אף אחד לא ייקום מול בעלי הכוח כשהם מתנהגים כמו נבלים. אף אחד לא יעז לקום מהספה וללכת למחות כנגד דברים שהוא מתנגד להם. אף אחד לא ינסה לעשות שינוי ולשפר את המצב.

כי אחרי הכל , לפעול ממש למען מטרה שאתה מאמין בה זה גם ככה ממש לא קל. צריך לוותר על הנוחות של הבית, לבטל תוכניות מבדרות יותר. צריך להגיע למקום רחוק ולרוב חסר חנייה ואז לעמוד הרבה זמן ולשמוע אנשים מדברים או אף לצעוד ולצעוק סיסמאות. אבל בעיקר זה קשה, בגלל שאתה יודע שיש סיכוי די גדול שכל המאמץ הזה יהיה לשווא. שכל מה שתעשה לא ישנה, וכל מה שאתה נלחם למענו לא ייקרה. בסופו של דבר אנחנו מאוד אוהבים להיות ציניים ולומר בדיעבד שידענו שאין סיכוי שיהיה יותר טוב ואין דבר שאנחנו שונאים יותר מאשר להרגיש שיצאנו תמימים והאמנו במשהו שלא היה לו סיכוי מלכתחילה.

כמו שאמרתי לאחי בזמן שצעדנו ברחובות תל אביב אתמול וצעקנו סיסמאות עד שהצטרדנו. כשנופפנו בידנו עם אלפי אנשים אחרים, ושרנו בכוח ובהתלהבות: הפגנות זה קצת כמו משחק כדורגל ליפי נפש שלא אוהבים כדורגל. והוא ענה לי בחצי חיוך ממורמר: "כן, רק שהקבוצה שלנו תמיד מפסידה."  

יכול להיות שהוא צודק. אבל אני מעדיף בהרבה לעודד את הקבוצה שמפסידה מאשר לשבת בבית ולתת לה לשחק מול יציע ריק. אני מסרב להיות קורבן, ודורש את זכותי להילחם על מה שאני מאמין בו – גם אם יש סיכוי שאפסיד. וכמוני גם האלפים האחרים שמילאו אתמול את הרחובות. כי לא הפוליטיקאים שנואמים על בימת האו"מ הם הגיבורים שלי. לא הטוקבקיסטים שיושבים בבית ומתמרמרים על גבי האינטרנט הם הציוניים האמתיים בעיני.

הגיבורים האמיתיים שלי הם הגברים והנשים שצעדו אתמול בערב ברחובות תל אביב וקראו בכל כוחם לשינוי. אלו שדפקו בידיהם בכוח על גדרות המתכת באתרי הבנייה ועל פחי זבל. אלו שהיכו בתופים ובסירים ושרקו במשרוקיות. אלו שצעקו סיסמאות והניפו שלטים, וגם אלו שצילמו את הקהל שלפניהם בטלפונים הניידים שלהם ואלו שעשו סלפי. הנשים הזקנות שהזדחלו מאחור והנוער שהגיע בחולצת התנועה.

כל אותם אנשים נחושים שצעדו בגאווה מול בליינים אדישים ברחוב דיזינגוף שישבו ובהו בתהלוכה עם כוס בירה וסיגריה בצד כאילו היינו איזה מיצג בידור. כל אלו שחלפו מתחת לבתים שם עמדו סקרנים על מרפסותיהם הנוחות וקראו להם לרדת ולהצטרף אלינו. כל אלו שבעיניהם נצץ הזיק הזה של התלהבות ותקווה והכעס המתפרץ. כל אלו שלא מפחדים שהמאבק שלהם ייכשל והם יצאו תמימים וחולמניים. כל אלו שעשו את המאמץ וקמו מהכורסא כדי לבוא ולקרוא לשינוי. לעשות את השינוי.

בתקופה שבה כל כך הרבה יותר קל לשבת בבית ולקטר בפייסבוק על כמה שאנחנו מסכנים וכולם שונאים אותנו ואין מה לעשות – בתקופה שבה אנשים מתאמצים כל כך להוכיח שהם קורבנות חסרי אונים ומסכנים – הם קמו כדי לעשות שינוי בכוחות עצמם. אם אלו הם לא הגיבורים האמתיים. אני לא יודע מי כן.  

את הציוניים האמתיים לא צריך לחפש על גבעות טרשיות בשטחים שכוחי אל במזרח. ולא רק במחסומים ובג'יפים של הסיור בגבולות המדינה. הורגלנו לחשוב (כנראה כי יש מי שזה נוח לו שנחשוב כך), שאנשים שאוהבים את המדינה שלהם שותקים ומקבלים את כל החרא שזורקים עליהם. שביקורת היא כמעט בגידה. אבל האנשים האלו שנשאו את דגל ישראל בגאון – עושים מה שהם עושים דווקא בגלל שהם אוהבים את המדינה ומאמינים בה. דווקא בגלל שאכפת להם ממנה כל כך שהם מוכנים להשקיע את הזמן והמאמץ כדי להפוך אותה למקום טוב יותר. בעיני זוהי ציונות אמתית.

אבי היקר עבר אירוע מוחי לפני כשנה וחצי. הרופאים הבהירו כי אין מקום לנס וכי לא יחזור להכרתו ולחייו.

לאחר הבכי, הכאב והכעס על גורלנו, הופיע חשש גדול מהיום בו תתקבל הבשורה הנוראית והסופית ובעיקר מהשבעה שתתלווה לבשורה.

מכיוון שלא ניתן להימלט מבשורות רעות, היא אכן הגיעה, לפנות בוקר כמובן כמו כל בשורה נוראית, ומיד הסתחררנו לתוך עולם הלוויה והשבעה. לפתע הבנתי שאינני מבינה כלום במנהגי האבלות ומצאתי את עצמי אבודה ועצובה עד עמקי נשמתי. התחלתי לחשוב על כך שאולי עדיפים החיים בדת בה אין האבלים חייבים לשבת שבוע ארוך ומייגע מכונסים וכואבים והפחד מהשבעה רק גדל.

הלוויה היתה נוראית, לפתע הרגשתי לבד בעולם. למרות שהייתי מוקפת באחיותי, אימי, בעלי וקרובי, וכשבנותיי המתוקות בגני הילדים, עדיין הרגשתי לבד. נוצר חור עמוק וכואב והדמעות לא הפסיקו לזלוג. כל מה שרציתי היה להתכנס עם משפחתי, זו שגידלה אותי וכעת אני רואה רק אחת לשבוע בביקור קצר. החדר הישן והתמונות התלויות על הקיר  פתאום הפכו ממביכות ולא קשורות לנחמה לא ברורה. למדתי שעליי לשבת על מזרן נמוך כל השבעה, שאסור לאכול בשר שבוע (נפלאות העדה המרוקאית) , שאסור לחפוף את הראש, להגיש אוכל לאורחים וללבוש/ לנעול מוצרים מעור. כל מי שהגיע הוסיף כלל נוסף ששייך לעולם השבעה המסתורי.

המשפחה הגיעה בכל יום, החל משעות הבוקר המוקדמות מאוד ועד לחצות. כולם עמוסים בעוגות ומיליונים של בורקסים.

בדיוקכפי שאמרו, שלושת הימים הראשונים היו קשים ביותר ולאחר מכן המפגשים הפכו להיות קלילים יותר ומלאי הומור.

נציגי מכירות של מצבות הגיעו בזה אחר זה והעובדה שהראו לנו תמונות רבות של מצבות בזו אחר זו פתאום נראתה הגיוניות ולא מוזרה.

מחר הסעודה ואחר כך קמים מהשבעה.. מצד אחד אינני יכולה לחכות למקלחת הארוכה והשיבה הביתה ולבנות, מצד שני, המחשבה שהחיים ימשכו כעת, בלעדיו, כואבת בעוצמה אדירה, והשהייה כאן, במחיצת המשפחה וחבריו מהווה נחמה ותזכורת יום יומית לחיי  האיש שלעולם אכאב את לכתו.

לסיכומו של עניין, השבעה היתה בדיוק באורך הנכון, במידה הנכונה ובצורה הנכונה  ואני מבינה כעת את חשיבותה ועוצמתה. אז עם כל הכאב והיגון שקודם לה, דווקא חלק הרעיון שך שבעה אמור אולי להיות מנחם ולא מרתיע.

אבא, אינני יודעת איך להפיג מן הכאב, הכל עמום וחסר טעם.  אני מבטיחה לאמץ את דרכך האוהבת ולגדל את בנותיי ברכות והמון אהבה, תמיד תהיה בליבי. הלוואי שהיינו מבלים יחד קצת יותר, הבילויים שהיו רק של שנינו חרוטים בליבי.

בבקשה, תבלו עם אבא שלכם כמה שאפשר,רק שניכם, בהופעה, בהצגה, במסעדה אהובה. גם אם הוא נראה לכם שונה מכם, מרגיז, ביקורתי ואוליי פשוט לא מובן. הזכרונות האלה ילוו אותי לעד והתחושה שאולי הייתי צריכה לעשות יותר חרוטה בליבי

אני מודה, מישהי הצליחה להרגיז אותי היום מאוד בבוקר, למרות שברור לי ששהכוונות שלה היו טובות.

בכניסה לחדר הכושר עצרה אותי הבוקר מישהי, והציעה לי לעבור ניתוח שרוול - כי היא הניחה שאם אני מגיעה לחדר הכושר ועובדת קשה, אני עושה את זה כדי להרזות, ואם אני לא מרזה אז אני בטח צריכה ניתוח, וניתוח השרוול הוא הבשורה החדשה של עולם הניתוחים להרזיה.

העניין הוא שהכרתי מישהי שעברה את הניתוח לפני בערך שש שנים, ופשוט לא יצאה מבית החולים בחיים. היא רק רצתה לרזות לקראת בת המצווה של הבת שלה, וקראה באינטרנט כ"כ הרבה סיפורי הצלחה של הניתוח שהיא היתה בטוחה שהניתוח הוא הפתרון עבורה. היא אפילו פנתה למנתח מומלץ עם המון ניסיון, אבל מסתבר שגם מנתח מנוסה מאוד לא יכול להבטיח הצלחה מוחלטת, והניתוח הסתבך.

במקרה אחר של בלוגרית שאני מכירה, ניתוח קיצור הקיבה שלה הסתבך וגרם לה לנזקים בלתי הפיכים בגלל נזקים שדרשו כמה ניתוחים חוזרים כדי לתקן, ועד היום היא סובלת מכאבים. אני זוכרת שגם קראתי מתישהו על מישהי שסבלה מבעיות מוחיות בגלל מחסור בויטמינים שנגרם בגלל תזונה דלה וריבוי הקאות אחרי ניתוח קיצור קיבה (קרה לה משהו מאוד דומה למה שקרה לתינוקות בפרשת רמדיה, כי היה חסר לה את אותו הויטמין).

ויש את הרשומה הבאה של מישהי בשם אלונה זוהר שגם היא עברה ניתוח שרוול שהתסבך. ולמרות שאלונה עצמה היא כביכול סיפור הצלחה (ירדה למעלה מ 80 ק"ג, ומצליחה לשמור על ההישג) - אבל היא כועסת על כל מי שחושב שהניתוח הוא קסם. היא מודה שאם הניתוח היה עובר לה בקלות אולי אף היא היתה חוטאת במחשבות על כך שמדובר על טיפול פלא - אבל אחרי הסיבוכים, אלונה כועסת על כך שאנשים נכנסים לניתו חעצמו באופוריה ולא מודעים לסכנות. אבל אחת הסיבות לכך היא העובדה שהתקשורת מציגה את הניתוח כטיפול פלא, וגם הרופאים עצמם לא ממש טורחים לעדכן את החולים בבעיות האפשריות. ומסתבר שישנן הרבה כאלו (כפי שמעיד סיפורה של אלונה) - לצד סיכויי הצלחה יחסית נמוכים.

בסופו של דבר, אני לא יכולה לעבור את הניתוח כי אני לא מספיק שמנה. אולי אם הייתי מספיק חולה. אבל מטריד אותי באיזו קלות אנשים ממליצים כך על הליך רפואי מסוכן, בלי להבין את ההשלכות שלו. כנראה כי יש תפיסה שלפיה הכי גרוע לא להיות רזה, וההרזיה שווה כל מחיר וכל סיבוך. אבל הסיפור של אלונה ושל המכרה שלי כנראה מעידים אחרת.