שלום לכולם. ה 29 לנובמבר הגיע. עכשיו שנת 2015. עוד מעט חצות. עבר עלי הרבה היום, ובכלל.
אני באילוסינציות של עיניים. לקחתי קלונקס. כתוצאה כנראה מהלחץ והסטרס שעברתי היום ובכלל. החודש התחיל מסורת שכל יום ראשון בלילה , רואה עיניים, מאז הביקור הטראומתי אצל ע'.ט', בהוסטל שליד התחנה המרכזית החדשה בתל אביב.
עברתי לכרום, מאדג', בגלל בעיות שמירה. ודי בלחץ עדיין. 12 שנים ארוכות, שיעברו גם 20 שנים, ואמשיך להיות בחיים. בתקווה.
קצת סטטיסטיקות : לבלוג יש 432 רשומות. זאת הרשומה ה 433 שלו. בשנת 2015, כתבתי רק פוסט אחד כל חודש. זה הפוסט השני בנובמבר, רק בזכות ההתמדה מאז 2007, מאז שאחיין שלי נולד.
היום הוא בן 8 שנים, האחיין הראשון והבכור שלי (של אחותי וגיסי, ההורים שלו).
לבלוג יש 56 מנויים במייל ובמסרים. 32 מנויים במסרים, ו 24 מנויים במיילים (שזה הרבה יחסית). 56 מנויים, זה המון מבחינת השנתיים הראשונות של הבלוג.
הרשומה הראשונה היתה כאמור, ב 29.11.2003, סוף נובמבר 2003 . והיתה היחידה באותה שנה. המנוי הראשון במייל (בהתחלה היו מנויים רק במייל) היה במהלך שנת 2005, והוא כבר לא מנוי כיום.
עברתי הרבה מאז. ...
22:46 - עדכון, שותף שלי חזר. עשיתי קפה ![]()
ושאלתי, ורוצה שאשב איתו (השרדות). אמרתי אולי אחרי הבלוג. (לא יודע באיזו שעה קם).
חודש נובמבר 2015 שעומד להסתיים, היה חודש בריאות הנפש לפחות של עמותת אנוש. (הייתי בערב התרמה עם אמא שלי החודש).
ביום חמישי האחרון, ה 26.11.2015, החל מ 16:00 - 17:00- היה ערב מיוחד במועדון מסריק, שהולך אליו לא ברצף, כבר כמעט 11 שנים, מתחילת 2005.
ר' וחברי הטוב אלדד, ואני, הרצנו את סיפור חיינו, במסגרת הערב, בפני קהל אוהד. לא חושב שהצלחנו רבות לייחצן, אבל החדר היה מלא באנשים שישבו בשורות של כסאות פלסטיק שחורות.
אני מעתיק כאן את מה שכתבתי בשישי שעבר שעבר, לקראת הכנס. הטקסט עבר עריכה, ומפאת חוסר הזמן, לא משכתב (השיכתוב היה על הדפים המודפסים).
אז במקום לסכם 12 שנים של בלוג. אני מסכם יותר מ21 שנים מהפגיעה, 21 שנים של התמודדות עם האיתגור הנפשי שלי, ומסגרות. לא הכל הקראתי, השלד זה פורמט של דו שיח. מקווה שיהיה המשך: |
( כ 5 עמודים של מסמך וורד ) : ( הגהה - אחרי הפרסום ) :)
"
הסיפור שלי – אלון ארד, פאנל בריאות הנפש במסריק, 26 בנובמבר 2015. יום חמישי מ 16:30 :
שם: אלון ארד.
שם רכזת : ענת דייני.
מצב משפחתי : גרוש + 0 .
עיסוק: מתמודד 7\24 + עוזר לרואה חשבון, לאחרונה מתחיל עוד עבודה בתור סוקר בטלסקר, tns. ( נכון ל 16.11.2015 ) .
הסיפור שלי :
הרקע למשבר :
לחץ בצבא, בטירונות.
הפיגוע בקו 5, בדיזינגוף בלב תל אביב. אוטובוס מתפוצץ – פיגוע של החמאס. ב 19.10.1994.
20-21.9.1998 – משבר הקונספירציה של החור בגרון, כבר יותר מ17 שנים. רגישות לגרון. רקע: בליעה של עצם של דג, גפילטעפיש לא טחון, שעשתה דודה שלי שולה נחום.
סוף שנת 2000 : עזיבה של הבית של אמא שלי, תחילת עבודה זמנית, חיפוש עצמי, וסיום תקופה של כ 4 וחצי שנים ללא כדורים פסיכיאטרים. תחילה וסוף תקופה, ב 14 לינואר 2001, תחילת אשפוז יום שני בבית חולים איכילוב, אגף של בריאות הנפש, ברחוב הנרייטה סולד.
תהליך ההחלמה :
נפגעי בגיל 18 וחצי, ובעצם כל החיים הבוגרים שלי אני מוגדר כפגוע נפש.
יותר מ 21 שנים, נכון לנובמבר 2015.
אחרי המשבר, נעזרתי במספר מסגרות ואנשים שעזרו לי בתהליך ההחלמה.
בהתחלה התאשפזתי בתל השומר. כ3 חודשים. ויצאתי משם, לאשפוז יום ברמת חן. בעזרת פסיכיאטרית נחמדה ואמפתית, ועובדת סוצאלית קלינית נחמדה. שיחות, ועידודים. ובעזרת תרופות נכונות. השתקמתי. כ 7 חודשים.
לאחר תקופה בה החלטתי שאני לא נעזר בכדורים פסיכיאטריים. במשך 4 וחצי שנים. בתקופה זו רכשתי השכלה ולמדתי גרפיקה ממוחשבת. כל התקופה הזאת ועד ימים אלו ממש, נעזרתי באמא שלי, שגרתי אצלה .
למדתי הנדסת תוכנה, לימודי ערב, 3 שנים. בתקופה שלא היה סל שיקום, וליווי בלימודים.
אחר כך, במהלך אשפוז יום באיכילוב. פגשתי והכרתי חברים חדשים, אנשים חדשים. שעזרו לי בפן החברתי. והשיקומי והכלכלי.
היה צוות נחמד באשפוז. והמנהלות שידכו לי סטודנטית נחמדה מירושלים, בשם תמרה, שעזרה לי להתארגן מבחינת זמן וכסף.
מאשפוז יום איכילוב, הפנו אותי להוסטל סאמיט בירושלים, שם שהיתי קרוב לשנה. והמשכתי תהליך התפתחות חברתית. מגורים, עבודה(תעסוקה), והרבה בילויים עם הקהילה. אנשים צעירים.
משם עברתי להוסטל אנוש בתל אביב, ושוב: אנשים, מסגרות שיקום, חברה, קהילה, ותעסוקה. פרחתי שם, והתחלתי לעבוד בעבודות, דרך תעסוקה בדרך אחרת. עבדתי במלר"ז, ובאקסיומה, והשתקמתי. אז הכרתי את מועדון מסריק, המועדון הנוכחי. והתחלתי לבקר שם, ולהמשיך להתפתח חברתית.
עזבתי בהתחלה פעמיים, פעם אחת בגלל עבודה שהייתי מסיים מאוחר בשש, ולא הייתי מספיק להגיע עד סגירת המועדון ב 7 וחצי.
אחרי שהייתי לא מועסק הרבה. חסר עבודה, חזרתי למועדון, לתקופה של כמה חודשים, ושם הכרתי ידידה, שהפכה לבת זוגתי בהווה, בעבר ובהווה המתמשך. הכרתי חברים חדשים במועדון. ועזבתי באופן זמני לכ 4 חודשים, עד שהתחתנתי. את גרושתי הכרתי במסגרת שיקום ואשפוז יום, ברבי מבחרך, ששם גם יש מועדון חברתי של אנוש (במקור מיפו).
חזרתי למועדון, נפרדתי, והתגרשתי. והמשכתי להגיע למועדון.
הפרידה והגירושין, גם אם היו קשים, לא השפיעו לרעה על המצב הנפשי שלי כ"כ. הייתי חזק. כל אחד מגיב אחרת לאירועים כאלו.
המשכתי להגיע למועדון, בתקופה של כ 7 וחצי שנים של שרון רגב הרכזת והמנהלת. והתחלתי להשתתף בפרוייקטים יוקרתיים של אנוש מסריק. בעיקר משחק ומחול. השתתפתי ב 3 סרטים טלויזיונים, במסגרת "יוצרים עם קשת" ואנוש. וגם השתתפתי בקורס כתיבה, שם הכרתי חבר יקר, בן גילי, שהוא כבר סופר. אני בלוגר (בתפוז).
המשכתי להגיע למועדון. ולפגוש חברים חדשים\ישנים. הכרתי כחצי שנה אחרי הגירושין והפרידה מגרושתי, שגם היתה במועדון, . הכרתי עוד בת זוג רצינית, שהיינו ברוטו מאז שהתחלנו לצאת, היינו ברוטו שנה וחודשיים ביחד, עד שעזבתי מסיבותי שלי.
השתתפנו ביחד בפרוייקט אחד של "יוצרים עם קשת"
והתחלנו ביחד להשתתף בלהקת המחול של שרון רגב המיתולוגית.
באמצע אותה תקופה, בשנה אחת, הכרתי מהרחוב, אבל בקהילה, את חברי הטוב שנמצא כאן, אלדד ראובן מרון, וצירפתי אותו למועדון כאן, לקהילה כאן של אנוש מסריק. באותה שנה, יצרתי קשרים דרך המועדון, בעזרת מדריכה כאן לשעבר, ומדריכים שהיו ביום רביעי, והצלחתי למצוא לי תעסוקה \פרנסה\עבודה חדשה, שהתמדתי בה ברוטו כ 4 שנים כמעט. אאל"ט.
אז הכרתי את הבוסית שלי, וגם גרתי איתה (רק ללא זוגיות), היא כמו אחותי הגדולה. תמכה בי, בתקופה יפה בחיי.
באותה תקופה כבר ניסיתי לצאת ממערכת בריאות הנפש. ואחרי הרבה שנים של התמדה במועדון, אחרי הפרוייקט האחרון של "יוצרים עם קשת" שהייתי בו. היתה תקופה שפחות הגעתי למועדון. אחרי שפגשתי הרבה חברים דרך המועדון והפרוייקטים השונים.
עזבתי ועזבתי. ונכנסתי לדירה של דיור מוגן של קידום. עם שותפים ואנשים שונים ממני. והתחשלתי. ועברו כמעט 4 שנים מאז, והדיירים התחלפו. ועכשיו המצב יותר טוב. עברתי תהליך שיקום קצת שונה. וכעת אני במצב הרבה יותר טוב.
אה, גם התחלתי ,אחרי להיות לקוח. התחלתי להתנדב בתור מלצר בכיוון הרוח, בהתחלה עם חבר שלי אלדד מרון, וכעת המתמודד המתנדב היחיד בתוך צוות של נורמטיבים כביכול.
וגם דרך אלדד, היתה תקופה יחסית קצרה, שהייתי חבר בקהילת הקופרטיב, והיה לנו כשנה ומשהו, מקום מועדון משלנו, בבן יהודה 49 כמדומני, המועדון היה פתוח מ10 בבוקר, עד 10 בערב. ב2 משמרות, בוקר וערב. ונסגר אחרי תהליך, שדירה של מאותגרים, פושעים ומסוממים כביכול, התערבבו בינינו. והמועדון נסגר.
היחידת דיור בקידום, עברה לקרית שלום. ועברתי בה הרבה תהליכים. לפני כשנתיים, וכשנה, החלטתי לחזור למועדון מסריק, בהתחלה רק בימי רביעי, ואחר כך בשאר הימים. ולאחרונה התחלתי לקום יותר מוקדם, ולהגיע למועדון יותר מוקדם, ולא באיחור אופנתי. מתחיל להשתתף קצת בחוגים וקורסים בריאים,
חזרתי למועדון, וגם עם חברה שלי שכאן, שאנחנו כבר ביחד כמעט שנה וחצי. חזרתי למועדון, ורואה את הדרך כדרך בריאה, וחיובית ואופטימית. אני אוהב אדם, אוהב אנשים, ואני גם נמצא במעגלים של חברים, חלק מהם פוגש בנפרד. וחלק מהם נמצא לפחות ב 2 חברויות, חבורות של חברים, 2 מעגלים, ובשניהם נמצא חברי הטוב אלדד הנחמד. חבורה ראשונה, אצל הסופר אבנר הנמן, וחבורה שניה אצל דייר לשעבר בהוסטל, שגר כיום בתקווה.
אני מקווה להתאושש ולהמשיך להשתפר, ולשמור על הקיים.
ולסיכום: כעבור 21 שנים ויותר, מהפגיעה הנפשית הראשונה, התפתחתי מאוד חברתית. הנפש שלי התחזקה, ואני כמעט בריא.
אבל למרות כל הביקורת ששמעתי, אני עדיין חסיד נלהב של סל שיקום של משרד הבריאות, ועדיין זקוק למסגרות שמציע: דיור, תעסוקה, ומועדון חברתי (המועדון הזה). שחבר בו לא ברצף, כבר כמעט 11 שנים. למדתי להסתדר עם אנשים, ופחות או יותר, אני אדם חביב על הבריות, אופטימי וחיובי, ויחסית עדיין צעיר, (למרות שכמו ילד מזדקן).
תודה רבה שבאתם, והעיקר הבריאות ![surprise]( "surprise")
"
אחרי ההרצאה של שלושתינו, שלושת המתמודדים, קיבלתי הרבה פידבקים, בעיקר מהצוות, ומהמדריכות. היתה שאלה לגבי התעסוקה שלי בעבר.
המועדון נסגר ב 19:30- אולי קצת אחרי. ואני עם בת זוגי, יצאנו לבילוי בבר גוריון, הפעם היה לי קצת כסף מזומן. והוצאתי כ 23 ש"ח כולל טיפ, על הפוך קטן, וצ'יפס קטן (קצת גדול), עם מים ופינוקים :
הפוך קטן :
![]()
צ'יפס עם קטשופ :
![]()
ואחרי זה היינו אצל אבנר. ליוויתי את חברה שלי לאוטובוס קו 55 בגן העיר. והמשכתי את הבילוי עם חברים, בעיקר חברי הטוב אלדד ראובן מרון, באיזור אבן גבירול, סופר יודה, וישיבה בספסל בככרבין (קיצור של ככר רבין):).
עד חצות, וחזרתי הביתה.
החיים שלי די טובים כיום, למרות כל הקשיים, והאיתגורים, ואולי גם הדברים הרעים. אבל צריך להגיד תודה רבה על מה שיש, במגמה להשתפר, בכל התחומים.
רשומה הבאה ככל הנראה, תיהיה בסוף דצמבר, על סיכום השנה, ואצטרך להודיע למורי א.פ. שכנראה לא אגיע למפגש המסורתי, של לימוד תורה, ושיחת חולין, בערב שבת.
או טו טו חנוכה, נספר גם על זה עוד כחודש, אולי פחות מחודש. להתראות, באהבה, חיים, והצלחה. והתגברות, והתמודדות.
להתראות, אלון :) ![]()
![]()
![]()
![]()
![]()
=] ...
כמו שהוא היה כשהוא רק נולד. מה שאימא לא הצליחה אף פעם להסביר למירי כנראה. שתמיד צריך לדאוג להם לצעצועי לעיסה, כדי שלא יאכלו את הנעליים שלה.אמא אומרת שמכל הגורים, הוא נראה הכי הרבה כמו דבש, אבא שלו. ואז אימא החליטה לעשות לי הפתעה, ולאמץ את הגור שהיא התאהבה בו. היא קראה לו בנדיט, כי הוא היה שובב גדול והתנהג בהתאם לשמו (זה אימא כבר תספר). חוץ מבנדיט שהוא גור יפיפה בצבע דבש, עם לב כתום על הפנים שמתחיל מהגבות, יש את סוויטי, שהוא גור בצבע ב'ז, שבסופו של דבר גם אותו אימא אימצה, כי כשהיא לקחה אותם לצפריר הוטרינר האהוב שלנו, לחיסונים, התברר שהוא עיוור בעין אחת, והעין השניה לא ברור מה מצבה. ואימא אומרת שמספיק קשה למצוא בית לגור בריא. לגור עיוור קשה מאוד למצוא בית. אז היא החליטה לקחת אותו גם לחיות איתנו. חוץ מבנדיט וסוויטי, יש גם את סילבר, גור כסוף שאימא כועסת על מירי עד היום, בגלל שהיא מסרה אותו למישהו הראשון שאמר לה איזה חמוד, ושהוא רוצה אותו. בלי ממש להכיר אותו, ובלי לקחת מספר טלפון, כדי לבדוק מה קורה איתו, ולוודא שהוא מחוסן, ומטופל, ולא נזרק אחרי שבוע כשהחידוש יפוג. ואת השובב הגדול של החבורה, שאימא קראה לו ספידי. כי היא אומרת שאם הוא מתחיל לרוץ ברצינות, לא רואים גור רץ, אלא רק כתם בצבע דבש, טס במהירות, וזה נכון. ספידי נראה בדיוק כמו בנדיט, רק בלי הלב הכתום על הפנים, וצבע דבש קצת יותר עמוק. בסוף מירי מסרה את דובי לחברה שלה, או ככה היא אומרת. וספידי נמצא אצל מישהו נחמד בשם ג'אמל, שהבת שלו אמירה משוגעת עליו. וגלית ואני בנדיט וסוויטי בקשר איתם, אחרי שנתקלנו בהם כשחזרנו מטיול בפשפש, ופשוט לקחה יוזמה והחליפה איתו פרטים, ועוזרת להם בטיפול ומלמדת אותם מה לעשות ומה לא.
. 
ושאלתי, ורוצה שאשב איתו (השרדות). אמרתי אולי אחרי הבלוג. (לא יודע באיזו שעה קם). 
